כל יום קורה משהו טוב. לאט לאט אנחנו ממשיכים הלאה. לא חוזרים לשגרה
כי כלום כבר לא כמו שהיה. אנחנו רק מתחילים לראות ולהרגיש את השינוי וההשתנות. הרוח המיטיבה נושבת ומזכירה לכולנו שהכל, אבל הכל, לטובה. הרוח הטובה היא נדיבה והיא מבקשת ממני להביא אלייך כלים פשוטים ויומיומיים שתוכלי להשתמש בהם ולהיטיב את יומך. כך אני עושה. בכל בוקר את מוזמנת להצטרף אלי לפייסבוק שלי, כאן (את עושה לייק ואת איתי) ולקבל את כלי העבודה הרוחניים שעוזרים לך וגם לי לבחור בשגרה מיטיבה. 
אנחנו לא חוזרים לשגרה. אנחנו יוצרים את שגרה טובה ומיטיבה. 
והיום, מפנים
 תשומת לב לנתינה.

נתינה היא

כל יום קורה משהו טוב. בעודי מתכננת לכתוב את הפוסט הזה, על נתינה אני מקשיבה הרצאות בכל מיני נושאים – רוחניות, שפע, מיתוג אישי – ובכל אחת מההרצאות מדברים על המשמעות של נתינה. נתינה היא התדר שמחזיק אותנו מאוחדים עם הטבע. הטבע הוא נדיב בלי סוף. אין סוף ליופי, לאפשרויות, לשפע שיש בטבע. הטבע נותן בלי חשבון וגם אנחנו. איפה שאנחנו יכולים – נהיה בנתינה.

בלי להתחשבן.

כל יום קורה משהו טוב. אני מודה ומתוודה שלא פעם נפלתי ברעיון הזה של נתתי לה למה היא לא נותנת לי. מודה. זו היתה תקופה לא טובה. התסכול היה חלק מיומיומי. עד שהבנתי שנתינה לא נועדה להתחשבן. נתינה קיימת בשביל לתת. בשמחה, עם לב פתוח, בנדיבות. לחלקנו הנדיבות היא טבעית, חלקנו לומדים ומפתחים אותה. כך או כך, נתינה היא כלי עבודה משמעותי בהתפתחות אישית, בעולם החדש, בתודעת השפע ובכלל. בימי הקורונה, נתקלתי בכל כך הרבה נדיבות סביבי. הרצאות, ידע, מרצים שבימים רגילים הידע שלהם שווה כסף רב היו זמינים עבורי בחינם. אני מאד התרגשתי מהנדיבות הזו.

לתת ולקבל

כל יום קורה משהו טוב. בכל זאת, נתינה לא מתקיימת לבד. כשקיים סנכרון עמוק ומאוזן, הנתינה מגיעה עם קבלה. אנחנו נותנים בלי התחשבנות, נותנים כדי לתת והסנכרון מתקיים מאליו. חשוב לדעת גם לקבל, לפחות באותה מידה. כי אם לא האנרגיה נתקעת. כלומר אם את אדם שנותן ונותן ונותן זה מצויין, רק שימי לב ליכולת שלך לקבל. איך את מרגישה כשאת נותנת – איך את מרגישה כשאת מקבלת. גם לקבל לומדים. כשהייתי מאושפזת עם סרטן נשות הרחוב שלי הגיעו עם סירים לבית שלי. בהתחלה זה מאד הביך אותי. אחר כך למדתי לקבל. ולתת. ולקבל. ולתת. 

ספור קצר על קבלה ונתינה

כל יום קורה משהו טוב. בזמן הסרטן היה לי הרבה זמן לחשוב על כן הרבה תובנות שלי הן מהתקופה ההיא. בזמן סרטן דוד שלי, אח של אבא שלי (זיכרונו לברכה) ואשתו, דוד רובן ודודה אסתר היו מגיעים אלי, לתל השומר כמעט כל יום. אולי כל יום. באו לבדוק מה שלומי. דוד רובן היה זה שליווה אותי לחדר הניתוח (ארבעה ניתוחים) ונשאר איתי עד שההרדמה השפיעה. הנתינה שלו היתה בלתי נגמרת. אני פשוט לא ידעתי איך מחזירים. איך מודים. מה עושים. ברגע אחד, הבנתי. שאני לא יכולה להחזיר לו. אני גם לא צריכה. אז ידעתי, שהנתינה שלו תמשיך ממני הלאה
כל יום קורה משהו טוב. נהיה פה, גם מחר. 
באהבה, דליה
אנחנו לא חוזרים לשגרה, אנחנו יוצרים שגרה חדשה. מזמינה אתכם לקרוא, להתעמק ולאפשר למילים לחלחל וליצור את השינוי שאתן רוצים, בשבילכם. כל הפוסטים, כאן
זמן לבחירה | זמן לאהבה | זמן לשמחה | זמן לתודה | שפענתינה | יצירה | התבוננות – חיים הוליסטיים | חכמה הדרך מההולכים בה | מילים מעצימות לתזכורת

השארת תגובה