כל יום קורה משהו טוב 53. אתמול הלכתי לאשה חכמה לפגוש את הקושי שלי. כנראה שלבד פחדתי. גיליתי שיש לי קושי. לא שלא ידעתי לפני אבל באופן די מוזר הסתכלתי אל הקושי בעיניים. אחרי שחזרתי ממנה שוחחתי אתו, עם הקושי שלי בגובה העיניים. דיברנו "סמול טוק" אמיתי. האמת, מה שהשתנה זה הפרופורציות. כי בתכלס, תמיד ידעתי שהוא כאן, לידי ומולי. בתוכי. מה שקרה זה שבזמן האחרון התחלתי להרגיש שהקושי מגדיר אותי. הוא הפך להיות מן מפלצת ענקית ואני לא כל כך מצליחה להשתלט עליה. איך אומרים הילדים – זה לא נעים לי. אז הלכתי לפגוש את הקושי הספציפי, שהיה בו פחד וחשש ועוד mix & match של רגשות שליליים ולא נעימים. העניין הוא שזה לא בא לי טוב. זה לא נעים לי לתת לקושי כל כך הרבה מקום. לשליליות. אני בוחרת תמיד להרגיש טוב.
זו המחויבות שלי להרגשה הטובה שלי. אני לא יכולה בשלב זה של חיי לוותר. לא עשיתי את כל המסע הזה כדי להרגיש רע. להתאכזב. להיות מתוסכלת. כשהרגשות האלה מעירים אותי בבוקר, מבקרים אותי בתדירות שמציקה לי, אני מבינה שצריך לעצור רגע. לבדוק מה קורה פה. הרי אני לא אומרה להיות בקושי. אני מתכוונת על קושי שמייאש, שעושה לא נעים, שמפריע. כזה ששואב אותי אליו ומכסה את הראייה שלי, שאומר לי בואי, תשימי לב אלי. אלה רגעים שבהם אני מרגישה שאני נחלשת, שלא טוב לי. ובגלל שאני יודעת בכל נימי נפשי שלכל בעיה יש פתרון – אני הולכת לפתור אותה. אתמול, היתה לי כבר פגישה מתוכננת. פגישה שבמהלכה דיברתי את עצמי לדעת ובסופה הבנתי בפשטות. יש לי קושי. אני לא נלחמת בו. אני לא מנפנפת אותו. אני פשוט מתייחסת לעצמי כמכלול. אני כל כך הרבה דברים וגם הקושי שלי.
בבת אחת כמו בלון שהוציאו ממנו את כל האוויר הקושי השתתק. נרגע. קיבל פרופורציה הגיונית. קמתי בבוקר סתם עם הבוקר שלי. נזכרתי בשיר של יהודה פוליקר – "הצל שלי ואני יצאנו לדרך \ השמש עמדה כך בערך \ פעם אני מוביל \ ופעם צל על השביל \ עננים התכנסו בשמיים \ התחילו לרדת טיפות מים \ צילי התכנס בתוכי \ המשכתי לבדי בדרכי
הרוח טלטל \ הפחד טפטף וחלחל \ צילי בתוכי מרעיד \ מפחיד יותר מתמיד \ הוא שואל לאן אתה לוקח \ אני משיב לאן אתה בורח \ למה תמיד קירות מוגנים \ למה צל כשאור בפנים
בוא נעוף רחוק \ אתה תהיה לי כנפיים \ אל חיבור דמיוני \ שהיה עד עכשיו בלתי אפשרי \ בוא נקפוץ, נמריא, נעוף \ אל קשר הצל והגוף \ די להמשיך לברוח \ אל מה שתמיד רצינו לשכוח
לשכוח את דלתות הבלבול \ את הילד שמציץ דרך חור המנעול \ בוא נעבור את הגבול \ אל החופש שהיה כבול \ ורק מנגינות מזכירות \ שבחוץ אפשר להיות \ משוחרר מכל פחד \ רק כשהצל ואני ביחד "
היום אני קצת יותר מדויקת. זו אני והקלות שלי, זו אני והקושי שלי. הצל שלי ואני פה, ביחד.
ואתם? מה אתם עושים עם הצל שלכם?
אני, כאן בשבילכם! באהבה גדולה
מזמינה אתכם להצטרף אלי, לכל יום קורה פה משהו טוב.
בפייסבוק העיסקי – בלייק | מייל שבועי – הרשמה כאן
