כל יום קורה משהו טוב. בנות ובני הדור שלי, אנשי ה 50 פלוס מינוס, ילידי שנות ה 60, 70 וגם ה 80 – נולדנו לחיים קשוחים מחד ומאד ברורים מאידך. אמא, אבא, עבודה, ילדים. החיים עוברים. החיים עברו, האנרגיה השתנתה והכל התהפך. פתאום אנחנו מתעוררים, פתאום אנחנו רוצים להיות מחוברים לעצמנו, לחיות במודעות עצמית, להגשים. אם את שואלת את עצמך מה בעצם קרה זה פשוט, האנרגיה השתנתה, נוצר בנו צורך לחיות את החיים, במלואם. יש שפע בעולם. יש המון אפשרויות.
כל יום קורה משהו טוב. השפע גם מבלבל. אני יכולה ללמוד, לעבוד, לעסוק, להיות אמא כזו, או אחרת, להתחתן, להתגרש, להתחתן ברבנות, להתחתן בקפריסין. אני יכולה אינסוף, באמת. זה לא נגמר מה שאפשר לעשות בעידן השפע האינסופי. אבל רגע. לעצור. מה אני רוצה? מה אני באמת צריכה? מה מתאים לי? איזה סגנון חיים? איזו אמא אני? באיזה מקצוע? מה היעוד שלי בעולם הזה.
כל יום קורה משהו טוב. כל השפע הזה, כל האפשרויות האלה מביאים אותנו ללמוד. לעצור את הכל וללמוד קודם כל אותנו. אנחנו יודעים אותנו, אנחנו במודעות. אנחנו מחוברים לעצמנו. לעיתים אנחנו מתעקשים להגיע למודעות מתוך סבל ומחלות, לעיתים מתוך ייאוש וקושי עוצמתי. זה הדור שלנו. הדור הבא כבר ילמד מודעות באופן טבעי יותר אבל זה כבר לפוסט אחר.