כל יום קורה משהו טוב. בכל פעם שאני שומעת על אנשים שמתים מסרטן אני מרכינה ראש
ונחרדת. גם אני יכולתי למות מסרטן. למעשה, כולנו יכולים למות מסרטן בכל רגע. כמה שזה
נשמע נורא, זו אמת. כשהרופא אבחן סופית את המלנומה שלי, שאלתי אותו אם אמות.
הוא היה חד משמעי – לא. אבל תהיה לך שנה קשה. היו לי שנתיים קשות והיה קשה.
היה רע ונורא. הכל התפרק. אני התפרקתי ולא ידעתי מה לעשות עם זה. לא היו לי כלים מנטליים
והייתי בתוך ההישרדות הכי בסיסית שיש. היה רע לתפארת. והחלמתי. ומאז אני בהחלמה.
יום אחרי יום אני בהחלמה. כל יום קורה משהו טוב. כנראה זה נולד אי שם, בימים ההם.
אני נוהגת לספר על הסרטן שהיה לי לא מעט כי הרעיון האכזרי הזה שמחלות הן ביטוי למשהו
עמוק שבתוכנו מכה בי שוב ושוב. בעיקר הן עצירה אכזרית ומרושעת אבל אחר כך זה נראה
שאין ברירה. הכל מתפרק ואנחנו נבנים מחדש. אני לפחות.

תהליך הריפוי שלי מהסרטן היה תהליך של יצירה. כשאני מסתכלת בפרספקטיבה של זמן –
אני כבר יותר מ 10 שנים אחרי – יצרתי החלמה. זה לא רק הרפואה שהיתה שם בשבילי.
זה הריפוי העמוק שעברתי. זה הניצוץ שנדלק בי ומבקש ממני מאז להדליק אותו בכל מקום
שאפשר. אני מתמסרת לקריאה ועושה. כי כל הריפוי שלי תלוי בזה, אתם מבינים? כבר חלפו 10 שנים
ויותר ומאז אני לא שוכחת. מקדישה לעצמי בכל יום גם שמחה, גם יצירה. לומדת עוד ועוד.
מעמיקה, מקבלת כלים והבנות. ומתעקשת. כי ההחלמה מסרטן דורשת ריפוי עמוק של עצמנו.
כל החלמה. כל החלמה היא הזדמנות. סליחה על הקלישאה.
כל יום קורה משהו טוב. לפעמים אני שואלת את עצמי אם ברגע כזה, כשאני הולכת לקבל טיפול
ביולוגי או בדרך לניתוח, טרום ניתוח, ביופסיה – האם גם אז הייתי מוכנה להתייחס לרעיון
הזה של כל יום קורה משהו טוב? התשובה המוחלט והחד משמעית היא, כן. עם כל הכאב
אני זוכרת את האהבה, זוכרת את השכנים עם הסירים, את האחיות מגויסות, את הדודים
המופלאים, בן הזוג, אמא. זוכרת את היצירה. 

כל יום קורה משהו טוב. בעקבות הסרטן פניתי לרוח. חזרתי לסרוג. לרקום. ליצור. נבטה
בי ההחלטה ללמד ריפוי באמצעות יצירה. הבנתי שאני אוהבת להקשיב לסיפורים של אנשים.
לשמוע אנשים. אפשרתי לעצמי להיות יותר…אני. פשוט. זו המציאות.
אפשרתי לעצמי להיות יותר אני. פילסתי לי דרך כדליה. קיבלתי לחיים שלי כלים, משמעות ומהות.
הבנתי כל כך לעומק מה אומרת השמחה הזו. הבנתי ולעומק מה הכח של היצירה. הבנתי ולעומק
את הכח של הצבעים. של החיבורים. של אנשים. כל יום קורה משהו טוב. חזרתי ליישם. לעשות.
להיות. תמיד הייתי אדם יוצר, תמיד היצירה היתה בשבילי מקום של הגנה, של עשייה, של חיבור.
כשהייתי בתקופת הסרטן ראיתי, ממש ראיתי חזון. אספר לכם עליו. בדיעבד, זו היתה נקודת מפנה.
לפני החזון אספר לכם בקצרה על התקופה – אובחנתי עם מלנומה, זו היתה תוצאה של הזנחה,
התעלמתי מנקודת החן עד שהיא הפכה לסרטן משמעותי. ניתחו אותי, אושפזתי, שכבתי עם רגל
פתוחה שלושה שבועות, נותחתי שוב, נותחתי שוב, ושוב. (בגלל הגרורות). קיבלתי במשך 10 חודשים
טיפול ביולוגי – אינטרפרון שיוצר תחושה של שפעת בבת אחת.
נשברתי, התפרקתי והייתי אבודה. לא פחות.

כל יום קורה משהו טוב. ובחלומי. מזכירה לכם, אז עוד לא תקשרתי. בחלומי.
ראיתי מעגל של נשים אינדיאניות. הן שמרו עלי והיו סביבי. קרוב קרוב. הן הורו לי ללכת
ולקנות מסרגה ולשבת לסרוג. לפני, סרגתי בפרוייקט גמר ובכיתה ג. לא הייתי סרגנית, לא רקמתי.
צייתתי. הלכתי, קניתי צמר וסרגתי. הן היו סביבי, רכות ומשמחות, שמרו עלי ואמרו לי
אל תשכחי את מה שאת לומדת עכשיו. הריפוי שאת עוברת עכשיו, את תעבירי אותו הלאה.
ככה, בדיוק. התמסרתי. רקמתי וסרגתי ומאז, מימי הסרטן העצובים, לאט לאט,
כשבניתי לי שגרה חדשה אני בריפוי. מאז אני לא מפסיקה לרפות את עצמי.
סורגת, רוקמת, יוצרת, תובעת, מפזרת שמחה וריפוי.
כל יום קורה משהו טוב. אני מחויבת להחלמה שלי. גם 10 שנים אחרי!
כל דבר שמקרב אותי לעצמי מתקבל. כל מה ומי שעומד ביני לבן עצמי נחווה כקושי
מאד גדול. המסלול הוא לא פשוט, הדרך היא לא תמיד קלה אבל זו הדרך שלי.
אני מחוייבת לה. מחויבת להחלמה שלי, מחויבת להחלמה שלכם.
אני לא מתיימרת אבל אני יודעת וללא שום ספק שבשמחה, ביצירה, בצבעים ובבחירה בטוב
יש החלמה, יש ריפוי ויש הטבה.
כל יום קורה משהו טוב. ורק שנהיה בריאים, מאושרים ושמחים.
אם יש בכם קריאה להתחבר ליצירה, לצבעים, לעצמכן, ליוצרת שאת, בואי,
פשוט בואי, בלי היסוס. כל האפשרויות – כאן.

עוד על הסרטן – כאן
רוצים לעקוב ולהצטרף? בשמחה!
דף הפייסבוק – כאן – לייק ומצטרפים 
להרשם, כאן

מחפשת מתנה עם אנרגיה טובה? בואי , אצלי תמצאי! לחנות המקוונת, כאן

השארת תגובה