כל יום קורה משהו טוב. (138). אמונה. זה זמן מה שאני נדרשת לבחון את האמונה שלי.
לפני 10 שנים, בשלהי מחלת הסרטן שלי הבנתי שמשהו בחיי חייב להשתנות ויצאתי לדרך
חדשה. בימים אלו אני בריאה תודה לאל אבל כאוס גדול מתרחש בחיי ואני נדרשת, או
מבקשת לחזק שוב את האמונה שלי. האתגרים שאני עוברת הם כל כך עמוקים ומטלטלים.
הם האמת של חיי. הקולות שבראש שלי רעים אלי, מקשים עלי ומתישים אותי. אני שומעת
מעצמי מילים כל כך קשות ורעות אז אין לי ברירה. אני מבינה שמשהו בחיי חייב להשתנות.
משהו עמוק ובסיסי, חזק שנובע מהאני הפנימי הכי עתיק, קשוח וישן שלי. זהו, הגעתי למקום
של אין ברירה. ככה, אני לא ממשיכה. בתוך תוכי אני יודעת, שהרגע הזה לפני כ 10 שנים
דורש להמשיך. אני מבינה עמוק בלב שאני נדרשת להמשיך להעמיק. לרדת יותר עמוק
בתודעה שלי. להיות רכה להיות קשוחה. ככה, ככה אני לא ממשיכה.

זה פוסט של פרידה. פרידה ממה שמנהל אותי. מכל מה שמקשה עלי ומרע לי.
זה פוסט של קירבה. לחלומות שלי, לכל מה שאני רוצה, לכל מה שמגיע, לכל מה
שמתאפשר. קרבה לעצמי. אהבה לעצמי. לא, לא אמא שלי ולא אבא שלי לא הבעל
שלי ואפילו לא הילדים שלי. לא החברות שלי ולא הלקוחות שלי. אף אחד לא יאהב
אותי אם אני לא אוהב, ככה ובפשטות, ככה ובאומץ, ככה עמוק וחד משמעי –
אף אחד לא יאהב אותי אם אני לא אוהב את עצמי! אני עומדת מול עצמי מביטה
במראה וצועקת. ככה זה לא יכול להמשך. ככה, לא. היקום שולח איתותים. אני מבינה
שאני צודקת. הקושי לוחץ. מלחיץ. אני? אני שכל כך התמסרתי, אני שקיבלתי עלי את
האמונה, הרוח, השפע, אני, שקיבלתי על עצמי את יעוד השמחה, שבחזון שלי אני
משמחת את העולם, צובעת אותו בצבעים משמחים, מפזרת מילים טובות – אני יושבת
עם כל כלי העבודה שצברתי, כל גופי כואב הלב רוצה להתפוצץ. אני? אני שמתקשרת,
שיש לי הדרכה הצמודה אני? כל כך סובלת?

היקום לא מוותר לי. הוא שולח סימנים. עוד ועוד. אחרים שעקפו אותי בסיבוב –
שהם אות וסימן שגם אני יכולה. סימנים אחרים שכואבים, כל כך כואבים. כל התודעה
שלי חבולה מרוב כאב. סימנים כחולים של קושי.  אני קמה בבוקר והכאב עומד לכלות
אותי. ניצבת מול חיי, חסרת אונים ולא יודעת לאן ללכת. לאן לפנות. מה לעשות.
למי להאמין? למי להאמין? סיפורים שסיפרתי לעצמי כבר לא עובדים, אפילו עלי.
אני בת 52, סל החלומות שלי מלא, תיק הכישרונות שלי נדיר ומשובח, האהבה שלי נוכחת.
וכואב לי. כואב לי כל כך. אני הולכת בעולם ויודעת, שום דבר כבר לא יחזור להיות אותו דבר.
אני מביטה לשמים, מבקשת עזרה. מקבלת אהבה. מקבלת ידע. מקבלת מילים טובות,
חיבוקים, אהבה. והכאב לא עובר. רעידת אדמה. רועדת לי האדמה ואני, כל כך צריכה יציבות.

שחררי. תתמסרי. תקבלי. תהיי. תתקני. תנקי. אבל אני כל כך מסורה כבר, אני אומרת.
מרימה עיניים לשמים, מבקשת מהאלוהים החילוני שלי קצת הקלות. אני בכלל לא
תכננתי לסבול כל כך בגלגול הזה. אני אומרת. חשבתי, קיוויתי שיהיה לי קל. פשוט.
האמנתי למה שנאמר. האמנתי. אז מה עכשיו. מה אני עושה עם כל הכאב הזה?
מה אני עושה עם עצמי? איך אני, אישה בת 52 שהגיעה לכאן בגלגול הזה כדי לחיות בטוב,
מוצאת את עצמה בכאב כל כך מציק. חסרת אונים מולו. פותחת עיניים לשמיים ומבקשת מזור.
שחרור. מבקשת ומתחננת לחיות בהגשמה, להיות מסונכרנת עם עצמי. לאהוב את עצמי עד בלי.
להניח לכאב הזה, להרפות אותו.

אל תהיו כל כך מופתעים. מה חשבתם, שבגלל שאני כל כך מוכשרת אני לא בת אנוש?
שאין לי את החלומות שלי והשבר שלי? שאין לי קושי בחיים? שהכל מגלשה לברכה ענקית
של כדורים רכים? האמת, גם אני חשבתי. מסתבר, מסתבר. אני לא באמת יודעת מה מסתבר.
אני אוהבת את החיים שלי. גאה בכל מה שהשגתי. מודה בכל יום בבוקר על הכל.
שלמה עם עצמי. ובכל זאת, הגיע הכאב הזה, דוקר את כולי. הוא עד כדי נוכח הכאב
הזה שהוא מהדהד את עצמו ומנכיח אותו מסביבי. לכל מקום שאני הולכת אני פוגשת בו,
מהדהד את עצמו. אני מבינה. אני מבינה מה הוא אומר. מבינה הכל. שומטת הכל,
משחררת  ויודעת. אני במקום הנכון. הכאב הזה הוא כאב של דיוק. של סנכרון פנימי עמוק.
של כאבי גדילה. של נחישות. די לוותר. לפני 10 שנים כמו ילדה סקרנית נפתחה לי הדלת.
פתחתי חריץ. 10 שנים אחרי, בכאב כל כך גדול שמגיע אני רואה סימן. בהירות.
חד משמעיות. אין לי דרך אחרת. אין לי דרך אחרת.

אני יודעת מה הקושי הזה מבקש ממני. אני יודעת מה הדרך שלי לריפוי גבוה, מכונן.
אני כל כך מבקשת אותו. מבקשת אותי להיות בו. משחררת. מבקשת מהיקום סנכרון עמוק.
מוותרת על קשיים, משחררת אמונות. מפסיקה לשפוט אותי ובולמת באהבתי את כל
השופטים אותי ויש הרבה כאלה, הרבה מדי. אפשרתי להם להיות שם. ככה, דוקרים ומפחידים.
מכלים כל חלקה טובה שבי. מהדהדים את כל הרוע הזה שמסתובב לי בראש. זהו. לא עוד.

כל יום קורה משהו טוב. יש ברירה אחרת?  כל יום אני כאן.  ביחד נעיר את תודעת השמחה.
ננכיח את תודעת האהבה. נזכיר לעצמנו כמה אנחנו טובים, שמחים וראויים. טובים כמו שאנחנו.
נגדיל את האהבה העצמית לה אנחנו כל כך ראויים. נחפש ביחד את השמחה של הלב שלנו,
זו שמרפאה כל כאב. נבקש ריפוי לכאב. כל יום, יום יום.
אתם מוזמנים, תצטרפו אלי.
שולחת לכם את כל האהבה שיש לי עם שמחה גדולה והוקרת תודה.

רוצים לעקוב ולהצטרף? בבקשה ובשמחה!
דף הפייסבוק – כאן – לייק ומצטרפים 
להרשם, כאן

מחפשת מתנה עם אנרגיה טובה? בואי , אצלי תמצאי! לחנות המקוונת, כאן

 

 

השארת תגובה