כל יום קורה משהו טוב. (117). אתמול כשהתיישבתי לנוח הטלוויזיה דלקה. דיבר אבא, איש יפה ומיוחד, שביתו בת ה 15 נפטרה מסרטן. היא היתה יפה ומקסימה והוא מדבר עליה ומספר עליה. הייתי לבד בבית ויכולתי לבכות את עצמי לדעת. ובכיתי. אחח כמה בכיתי. עליה, עליו ועלי. אני לוקחת באופן אישי מאד את האנשים שמתים מסרטן. כי אני החלמתי. זו עובדה שאני לא שוכחת בשום רגע. גם אתמול נזכרתי שהחלמתי. יחד עם זאת אני זוכרת את הקושי, הכאב, הפחד, הטלטלה, הטירוף. להיות חולת סרטן זה היה בשבילי טירוף. האבא, שאני לא מזכירה את שמו כי אני מרגישה שאני רוצה לשמור על פרטיותו – הוא סיים ואמר שהוא נשאר כדי לחיות. למלא את הצו של הבת שלו שחיתה עד הסוף ב 15 שנותיה. הוא אמר שהוא יחיה בראבק הוא יחיה. ילך עד הסוף עם החיים.

גם אני הבטחתי לעצמי לחיות כאילו אין מחר. ללכת עד הסוף עם החיים. היום, יותר מ 10 שנים אחרי שהחלמתי מהסרטן באופן רשמי – שגופי נותר ללא גרורות ועניינים – אני מוצאת את עצמי חושבת. האם קימתי את ההבטחה שלי לעצמי – לחיות בראבק את החיים. לחיות טוב, כאילו אין מחר. לחיות עם הידיעה שהמחר הוא לא בטוח ומה שעכשיו זה הרגע הזה. אני לא בטוחה. מתלבטת. מתבוננת על חיי. על המאבקים, הקשיים שזימנתי ועודני. הוויתורים. שבחרתי. האם ההבטחה שלי לעצמי לחיות בראבק את החיים – האם אני ממלאת אותה? האם אני מבינה בכלל מה זה לחיות בראבק את החיים? אני לא בטוחה. בתכלס, אלו לא היו שנים קלות. היו בהם לא מעט קשיים. אבל רגע. על מה אני מדברת? מה אני מלהגת פה. בתכלס, החלמתי. אני חיה. יש לי בידיים שלי את המתנה הגדולה מכולם. את החיים. ואני חיה אותם. כמיטב יכולתי. אין מה לומר. הסרטן נתן לי כמה מתנות ראויות ביותר, על אף שקשה לי להודות לו. הוא נתן לי את הרוחניות, הוא הכריח אותי לצאת למסע שלי. אני כאן, יותר מ 10 שנים אחרי, יודעת. יודעת שאני אמשיך לקיים את ההבטחה שלי ולחיות. לחיות בראבק.
דבר ראשון שאני עושה כדי לאפשר לעצמי את החיים האלה – אני מוסיפה לי עוד קצת מהתבלין הזה שנקרא חמלה. עד לפני כמה רגעים לא ממש התחברתי למילה הזו. מי כבר מזמן אמרה לי להוסיף לי חמלה אבל לא ממש הבנתי. ידעתי שיש לה משמעות אחרת. בתודעה שלי חמלה הייתה רחמים ואני לא אוהבת רחמים. אז פתחתי את גוגל ומצאתי מיד את ההרחבה של המילה למונח בודהיסטי גבוה. אתם מוזמנים לקרוא כאן, לאתר הנפלא שכולו עוסק בחמלה. אני למדתי שחמלה זו עצמה גדולה של קבלה. קבלה עצמית בשבילי היא לגמרי, לחיות את החיים בראבק.

לחיות את החיים בראבק. לחיות אותם עד הסוף. לחיות כאילו אין מחר. להנות מהחיים. אני לא אדם של התפרצויות שמחה. אני אדם של עשיה יומיומית, פשוטה, ברורה. אני אדם של עשיה. מספיק לי שכל יום קורה משהו טוב. יחד עם זאת אני רוצה יותר. תמיד רוצה יותר. היותר שלי זה הכאב שלי. היום, היום אני חומלת את הכאב שלי. מרשה לעצמי קצת לחשוב על העוד שאני רוצה. אני יודעת מה העוד שלי אומר. הוא לא כל כך מסובך. אני פשוט, רוצה יותר קלילות. יותר פשטות של עשיה והגשמה. יותר בלי סיבוכים ובלי עניינים. אני רוצה יותר הנאה ויותר אפשרות. בשבילי זה ממש לחיות את החיים. בראבק. 

ואתם. איך אתם חיים את החיים בראבק? מה אתם עושים היום כדי לדעת שעשיתם משהו אחד , קטן או גדול שמסמל עבורכם את החיים בראבק, כאילו אין מחר? אני למשל קבעתי עם חברה רחצה של ערב בים. נכון אני בשלב שהילדים לא מתרוצצים סביב ואני חופשיה. סימנתי לי נסיעה מדליקה באוקטובר. חזרתי ללכת כ 6 ק"מ ביום. בחרתי שנה בלי סוכר, התחייבתי על כך ואני מבצעת. התחייבתי על שנה של מחשבות חיוביות רוב הזמן. כן אני חיה ככה. מתחייבת ועושה. בסטודיו אני משיקה את הסדנאות ואת קולקציית המחברות החדשה כבר השקתי. אני מעמיקה את הרוחניות ולומדת את החווייה. אני עוד לא בטוחה שאני חיה את החיים בראבק ומה זה אומר בשבילי אני רק יודעת שקיבלתי מתנה אחת, פעמיים. מתנה שהיא גדולה ממני ומכולנו. קיבלתי את החיים. ואני ממש, אבל ממש לא מתכוונת לבזבז אותם.

תחשבו על זה, תעשו את זה. אוהבת אתכם, נתראה גם מחר

תצטרפו אלי!
יש לי שתי קבוצות חדשות בפייסובק, מוזמנים
בית לאנשי יוצרים – קהילת האנשים הצבעוניים – יוצרים שמחה בשמחה כאן
כל תכני הבלוג  קהילת האנשים הצבעוניים – כל יום קורה משהו טוב כאן
דף הפייסבוק השגרתי, העיסקי  – לייק ומצטרפים  כאן
וחוץ מזה אתם מוזמנים להרשם, כאן ולקבל למייל בכל שבוע (בערך) את כל יום קורה משהו טוב….ההרשמה כאן!
תודה, אוהבת אתכם!

מחפשת מתנה עם אנרגיה טובה? בואי , אצלי תמצאי! לחנות המקוונת, כאן

השארת תגובה