כל יום קורה משהו טוב 73. היום הלב שלי זוכר. הלב שלי זוכר למה אני קמה כל בוקר, כותבת פוסט של "כל יום קורה משהו טוב". מתחברת לעצמי, מתחברת אליכם. היום הלב שלי זוכר, מתרגש ומלא השתאות והתפעלות.  לפני כמה ימים ישבתי עם קבוצה של נשים מדהימות, עצמאיות, בעלות מקצוע. בשיחה שערכנו מצאנו מכנה משותף ביננו. כל אחת מאיתנו רוצה לשנות את העולם. לשפר אותו. כל אחת בתחומה. וכך נולד לי המדור הזה בבלוג שנקרא – אז איך את רוצה לשנות את העולם. אגב, לא כל מי שמשנה את העולם והופכת אותו למקום טוב יותר יודעת על זה.

לפני כשנתיים ביקרתי בתערוכה במוזיאון ארץ ישראל. אישה אחת ששמה שלומית חפר יזמה פרוייקט מעורר התפעלות והשראה פורחים  בגיל – אנשים מבוגרים מכל רחבי הארץ, במסגרות של מועדונים וחוגים לקרמיקה יצרו פרחי קרמיקה ושלומית חפר, היזמת והאוצרת – אישה שלכל הדעות משנה את העולם – אצרה ערוגות של פרחים ברחבי המוזיאון. כשנתיים אחר כך היא יצרה ציפורים באותה מתכונת. השנה היא יזמה, הפיקה, יצרה, אצרה את הפרוייקט המופלא – הלב זוכראתמול הייתי בפתיחה של התערוכה במרכז יצחק רבין בתל אביב. כן, ללא כל ספק שלומית משנה את העולם. לפני כמה ימים נפגשתי אתה לשיחה על הפרויקט ורציתי להבין איך בעצם משנים עולם?

תספרי לנו בבקשה על עצמך. אני שלומית חפר, אומנית, יוצרת, בת 62 (עוד מעט) אמא לשלושה ילדים, נשואה באושר ליואב – שבלעדיו כל זה לא היה קורה. פיזיוטרפיסטית לגיל השלישי בעברי. אומנית שאוהבת את הדיאלוג עם הלקוח, יוצרת שאוהבת להשתנות כל הזמן. אוצרת חברתית קהילתית בעשיה שלי.
שלומית, איך התחיל הפרוייקט הזה?
בערב יום הזיכרון בשנה שעברה, ראיתי ילדים מחלקים פרחים בדרך לבית הקברות. הנחתי שהם נותנים לאנשים להניח על הקבר. חשבתי שזה רעיון נהדר אבל פרח קמל ללא מים. קיבלתי החלטה שלקראת יום הזיכרון ה70 למדינה, אעשה משהו אחר. ראיתי לנגד עיני, בדמיוני את כל העם – כל קשת האוכלוסיה עושה משהו. משהו שיישאר יותר מ"דקה דומיה" משהו עם משמעות. די מהר הגיע הרעיון של הלב מקרמיקה. ההענות לעשייה היתה מדהימה. הצטרפות 210 מוקדים בכל הארץ וגם מארה"ב יותר מ6000 יוצרים בכל הארץ יצרו במשך חצי שנה לבבות קרמיקה אדומים

אני רוצה להבין מסתובבת אישה, יש לה רעיון והיא מבצעת אותו רק על זה הייתי רוצה לשאול אותך אלפי שאלות!. זה מה שעשיתי 24 שעות ביממה שבעה ימים בשבוע. העשייה היא רבה וקריטית. בתחילה להגיע ללב הנכון, ליצור סטנדרט. להפיץ. ליצור לבבות בכל רחבי הארץ. בתחילה רצינו שהלבבות יונחו על כל קבר אבל לא צלחנו. מעז יצא מתוק והגענו למרכז יצחק רבין שם קיבלו אותנו בשמחה והחלטנו על המיצב הזה, שמוצג במרכז ממש עכשיו ועד יוני 2018. צריך ליצור את התצוגה ולצבוע בשחור את הגלילים ולהזמין לוחות וליצור את המיצג ולבדוק שכל ההקדשות נאמנות לרוח הפרוייקט. ברגע הזה אני, נושמת מאד חזק. מפנימה לתוכי את רוח העשייה, את הרעיון הזה שהשלם, גדול מסך חלקיו. תלכו לראות את המיצב, תבינו על מה אני מדברת. כאן, בפייסבוק של שלומית תמצאו הרבה סיפורים ותיעוד על תהליך העבודה
מה כוח של היצירה בעינייך?  אומנות היא כלי ביטוי כמו שירה או מחאה. אני מאמינה שלאמנות יש את הכח להכניס יופי ותקווה במקום בו יש עצב וקושי במקרה ספציפי זה האומנות הצליחה להביא את האנשים לבטא את עצמם. הלב הזה נשאר לתמיד.

מה היא יצירה בשבילך? היום אני יודעת שיצירה היא המהות. היא ממלאה אותי בצורה בלתי רגילה. זה פשוט חלק ממני. אני כל הזמן משנה, בוחנת, בודקת. כל הזמן מתחדשת. שלומית לא רק יוצרת בעצמה אלא  ממש יוצרת תנועה של יצירה ושל יוצרים. מחאה, אמירה דרך היצירה. אוצרות קהילתית. אחריות חברתית, סביבתית.
איך מניעים אנשים לפעולה? רעיון מבריק, מוטיבציה אדירה, אמונה אינסופית.


מה הרגע הכי מרגש בפרוייקט? כשאני שומעת את הסיפור מאחורי הלב. אמא שעשתה לב לבן שלה. חברה. מישהי שעשתה לב לבעלה הצעיר, 35 שנים אחרי, בהתרגשות גדולה. מרגש לא פחות ילד אוטיסט שאמר – יש לי דוד שנהרג ואחר יצר טנק על הלב. המדריכות היו בשוק מהשיחה. כולם רצו להשתתף. את לא פועלת מתוך האגו. את לא בעלת הלב. השגתי את המטרה שלי. ההכנה. בתי ספר שהלכו ליד לבנים ולמדו על הנופלים בסביבת המגורים שלהם. בת 60 הזמינה את כל החברים לסטודיו לקרמיקה. לי אין לשמחתי קשר לשכול. יש לי קשר למדינה. הורי שניהם ניצולי שואה שאמרו זה המקום שלנו.

הלב זוכר הוא מיצב אומנות חברתי, יוזמה של אישה מופלאה, צנועה, מנהיגה שחשבה, יצרה, עמלה, הקדישה את כל כולה ויצרה. בעיני, זו מהות החיים. המיצב מוצג במוזיאון רבין בתל אביב, פרטים כאן

תודה.
אתם מוזמנים לעקוב אחרי, בפייסבוק וכאן, תצטרפו אלי

מחפשת מתנה עם אנרגיה טובה? בואי , אצלי תמצאי! לחנות המקוונת, כאן

השארת תגובה